עקיבא סודק ז"ל





בן חנה ואהרון
מקום לידתו אוקראינה
תאריך לידתו 20.3.1898
עלה ארצה ב- 7.3.1910
עיסוקו בעל חברת נסיעות
תאריך פטירתו ה' סיון תשכ"ד 15.5.1964
מקום קבורתו נתניה
ממשיכים שמחה, רחל, נתנאל
בת הזוג פרומה - חסידה סודק



קורות חיים
עקיבא נולד בעיר בלטה שבאוקראינה, ב-20 במרץ 1898.
הוא חונך בבית סבו ולמד בבית ספר עירוני רוסי.
כאשר מלאו לו 12 שנים המליץ ידיד המשפחה, שהיה סגן מנהל בית הספר, שיסע לארץ ישראל ללמוד בגימנסיה הרצלייה.
באוניה "אפון" נסעו עקיבא ואמו והגיעו לת"א. כמובן שמיד נשלח לבית-הספר, וביומנו מתאר את חוויותיו הקשות מחבלי הקליטה: תלמיד "ירוק", עם תרבוש טורקי חגיגי שקנתה לו אמו בדרכם לא"י, אשר רק הגביר את לעגם של התלמידים ילידי הארץ (טבע הילדים כנראה לא השתנה ולא ישתנה לעולם).
בכדי לשקם את כבודו, החליט עקיבא להשתמש "בחינוכו" של דודו ברוסיה: "הקם להרגך השכם להורגו"..., ובכוח-הזרוע קבע את מעמדו!!!
ברוח זו התנהלו ימי לימודיו הראשונים בארץ, ולמרות שהיה תלמיד טוב, ובפרט "בשיטת הלחימה", הוא היה בכל זאת בודד, ורצה לחזור לרוסיה. היות ובמטולה גרה בת דודתה של אמו, החליטו לבקרה לפני השיבה לרוסיה.
הדרך למטולה הייתה ארוכה ומסורבלת: מנמל יפו לביירות באונייה, משם לצידון בדליג'נס (עגלה סגורה בברזנט ורתומה לסוסים), ומשם ברכיבה על חמורים ופרידות.
בדרך עקלקלה זו, הכירה אמו את מי שעתיד היה להיות בעלה השני, וכך קרה שעקיבא נשאר בארץ.
הוא גדל במטולה והכיר שם את רעייתו פרומה, שאהבה גדולה ואמיתית הייתה ביניהם עד יום מותו. במטולה נולדו שני ילדיו, שמחה הבכור שלימים היה חבר אגד, ורחל שנישאה לאברהם ברמסון שגם הוא היה חבר אגד.
בשנת 1923 עקיבא היה נהג בקו טבריה-צפת-מטולה, אך משנודע לו שלא יוכל להתנחל במושבה (כנראה שהמכסה הייתה מלאה) החליט למצוא עתידו במקום חדש. וכך, יחד עם חלוצים נוספים מהגליל, שרוח חלוצית מכוונת את עתידם, הקימו את נתניה בשנת 1929.
הילד הנוסף שנולד במשפחה היה נתן (נתנאל) שהיה התינוק השלישי שנולד בנתניה. הוא נקרא על שם נתניה, וכמובן, ואיך לא, גם הוא היה חבר אגד. עקיבא מאוד התגאה בדור ההמשך.
למרות שמטרתו של עקיבא הייתה להיהפך לחקלאי ואף נטע פרדס בנתניה, דם הנהגים לא הפסיק לפעום בעורקיו.
במו"מ עם ועד המושבה (נתניה הייתה עדיין מושבה), בשנת 1931, קיבל עקיבא מכתב חתום ע"י משה שקדבשם ועד המושבה, לפיו הוחלט להעניק לו ולברויטמן מת"א, את הזיכיון על העברת נוסעים ומשאות, תמורת 5 לירות לחודש.
עקיבא סודק וברויטמן פתחו משרד בת"א אשר בפתחו תלו שלט "שותפות נתניה". מעתה, מי שרצה לנסוע לנתניה, היה בא למשרד ומחכה שעות אחדות: הטקסי היה מגיע רק לאחר שאסף את חבילות המזון והמרכולת מהסיטונאים, על מנת להביאם לחנות-מסעדה של בועז דנקנר.
פעם ביום יצא השירות של עקיבא מנתניה לת"א ובחזרה.
בקיץ לא היו בעיות: היו נוסעים לבית ליד, לכפר יונה, לטול כרם, משם לכפר סבא, לפתח תקווה, ולת"א - זה "לקח" קצת יותר משעתיים.
אך בחורף הייתה צרה רצינית: מזרחית לכפר יונה הייתה שלולית ענקית שהמעבר דרכה היה בלתי אפשרי, ואז חיפשו דרכים חלופיות בין הביצות, דרך אבן יהודה, תל מונד, כפר סבא וכך הלאה.
עקיבא התפאר ש"גילה" דרך חדשה - דרך הפאליק (נחל פולג היום). בטקסי היו טוריות (מעדרים גדולים), ואם היו נתקעים בחולות, עקיבא והנוסעים היו משנסים מותניים, וקוצרים את ה"חילפה" (עשב בר קשה), משטחים תחת הגלגלים ובדחיפות היו איכשהו נחלצים.
לא פעם קרה שבעקבות מזג האוויר הסוער, היו מלינים את הנוסעים בבתי התושבים עד יעבור זעם.
הטקסי היה בעצם "קול-החיים" במושבה ומרכזה. כולם חיכו בסוף היום לבואו: אחד ביקש לזרוק מכתב בת"א, שני ביקש בול, שלישי תרופה לתינוק, או צנימים לילד והחשוב מכל ה"פילם" לסרט בבית הקולנוע "אסתר", מקום הבילוי העיקרי בעיר. מקום בילוי נוסף שכדאי לציין: בית פרומה ועקיבא סודק, שם היה הפטיפון הראשון ובערבי שישי היו מתכנסים כל תושבי המושבה כדי לרקוד על המרפסת.
נתניה החלה להתפתח, ומהטקסי הבודד רכשה "שותפות נתניה" אוטובוס עם ספסלים מוצבים לאורכו, שחציו האחורי משמש למטען. השותפות שוב גדלה וכבר היו לה 4 אוטובוסים. התחנה המרכזית הייתה כמובן בחצר ביתם של משפ' סודק.
ב-1936 קמו חברות הסעות מתחרות: בצפון "עמק חפר", באבן יהודה "הגליל" ובדרום התאחדו בעלי אוטובוסים ומשאיות מכפר סבא, רעננה והרצלייה ל"השרון המאוחד". התחרות הייתה מלווה ב"מלחמות", בסגירת דרכים, אוטובוס אחד "עולה על השני" וכדומה. זוכרים את "שיטת" הדוד מרוסיה?
התחרות גרמה לפשיטת רגל של "הגליל", ו"שותפות נתניה" התאחדה עם ה"שרון המאוחד". כשהחברה גדלה, מנהל השותפות זאב קרלינסקי-אגמון, שהפך לחבר בלב ובנפש לעקיבא, החליט לשכור משרד במרכז העיר (3 וחצי לירות לחודש) כדי להפכו לתחנה המרכזית.
הנטל היה כבד, השנה הייתה שנת מאורעות, הנוסעים פחתו על אף שרישתו את החלונות, והנסיעה דרך טול כרם הפכה לסכנת נפשות. לכן הכניסו דיירי משנה: קיוסק ומסעדה ששילמו מחצית משכר הדירה עבור המשרד.
בשנת 1937, נושמים לרווחה, נפתח כביש חיפה-ת"א (הכביש הישן). הנסיעה הייתה בטוחה וקצרה יותר, אך "השרון המאוחד" לא רווה נחת לאורך זמן.
עם פתיחת הכביש המיוחל הופיעה "מכה" חדשה בדמות "אגד" אשר עד אז הסיעה נוסעים בקווי ירושלים, ת"א, חיפה וטבריה - אך עם פתיחת הכביש החדש פלשה לאיזור המרכז. כך החלה תחרות חדשה ומאבק קיום שלווה כבעבר במכות בין הנהגים והפרעות בעבודה. מרכז הקואופרציה נאלץ להתערב וקם האיחוד בין "השרון המאוחד" ל"אגד".
בשנות החמישים המאוחרות עקיבא ניהל את תחנת בית ליד, שם עבד במסירות רבה עד צאתו לגמלאות. התחנה הייתה מרכזית ביותר, כל אוטובוס עצר בה ולכן שיקפה בצורה בולטת ביותר את אופי המדינה דאז - מדינת קיבוץ גלויות. עקיבא נהנה לפטפט עם העולים החדשים שהגיעו מרוסיה, ובנשימה אחת ללמוד משהו חדש מתרבות עולי צפון אפריקה, שזה מכבר הגיעו ארצה ושוכנו במעברת פרדסיה.
עם צאתו לגמלאות התמסר כולו להנאות מהילדים ומהנכדים שכה אהב, ואף זכה לנסוע לטיול לספרד עם רעייתו (פעם ראשונה אחרי עלותו ארצה).
לדאבוננו, חלה עקיבא ונפטר בגיל 65. אין כמעט יום מאז מותו שאיננו מזכירים אותו ואת סיפורי עלילותיו.
ליקטה את זיכרונותיו והביאה אותם לכתב: עפרה סודק, אשת בנו נתן.


מידע נוסף
נושאים קשורים
הכפר נתניה
תחבורה ציבורית
מייסדים
דנקנר בועז

הדפסה | חזרה | תגובה